זה לא מתחיל
בבת אחת.

זה מתחיל בשיחה קצרה עם הגננת. ואז עוד אחת. ואז הורה אחר שמאיר תשומת לב. עד שמגיע היום שבו יושבים מול האבחנה — ובסופו של אותו יום, המכה.

לקח לנו זמן לעכל. הסימנים היו שם — החוסר תגובה לקריאה בשמו, הסידור בשורות, ההתעלמות מהנוכחים בחדר. רובכם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

כשהתחלנו לחפש מידע, נכנסנו לספירלה. ד"ר גוגל סיפק המון — נוירולוג, פסיכולוג, ביטוח לאומי, ועדות, טיפולים משלימים. הכל התבלבל. זה היה סוף 2023 — תקופה שגם בה ספגנו אובדן לאומי ואישי כבד.

אז אמרנו: “יש מה שיש, ועם זה ננצח” — והתחלנו לחפש קלינאית תקשורת.

ההתקשרות הראשונה הייתה ארוכה. עוד לא היה לנו הניסיון לקצר את הסיפור. הגברת הקשיבה באדיבות — ואז הגיע המשפט שהפך מוכר מהר מדי: “אני מתנצלת, אבל אני לא מקבלת מטופלים חדשים כעת.”

אחרי כעשר שיחות כאלה התשכללנו. העתק. הדבק. גם התשובות הגיעו בהעתק-הדבק.

בסוף מצאנו קלינאית דרך רשימת המתנה. מעולה — קצת רחוקה, אבל שווה כל קילומטר. תוך טיפולים בודדים ראינו שינוי. ואז היא עזבה את מקום העבודה, וחזרנו לשולחן השרטוטים.

מתוך זה נולד הרעיון — לאגד במקום אחד קהילה של משפחות מיוחדות. כאלה שמבינות מה שזר לעולם לא יבין, גם עם כל הכוונות הטובות בעולם.

בעזרתכם נהיה אי של בהירות ורוגע — ולו לרגע אחד, אחרי 12 שעות של ריצות אחרי ילד קטן וחמוד שלא מפסיק לרוץ כמו תרנגולת קטנה ולנפנף בידיים, כי יש לו ים של אנרגיה.

— יגאל, אבא לילד על הספקטרום ומייסד רקפי